פתח דבר
כמה ימים לאחר שיצאנו מרצועת עזה, קיבלנו חופשה של יום בבית. אבא שלי הגיע ואסף אותי משטחי הכינוס ליד קיבוץ יד מרדכי. הדרך הביתה לקחה בערך שעה. הסתכלתי מהחלון וניסיתי להתרגל מחדש לצורות של הנוף. הבתים האפורים-הרוסים של עזה התחלפו במרחבים הצהובים-ירוקים של הנגב. כשהגעתי הביתה לרביבים, תליתי את נעלי הצבא על הכתף והתחלתי לשוטט בקיבוץ. שאלו אותי המון שאלות – אתה אותו דבר? איך היה? מה חשבת? לא הצלחתי לענות. זה לא זה ולא זה.
בוקר אחרי ישבתי בסלון של הבית שלי והסתכלתי לעבר החלון במטבח. לכמה רגעים דמיינתי איך היה נראה הבית אם מחלקת חיילים הייתה כובשת אותו. היכן היו ממקמים את העמדה של המאג? כמה שקי חול היה צריך בשביל למגן את החלונות? ואיך הוא היה נראה אחרי שמחלקה שלמה הייתה משתמשת בו שבועיים?
ניסיתי לגרש את המחשבות האלה ופתחתי את עיתון 'הארץ' שהיה מונח על השולחן. בעיתון היה סיכום גרפי ומפורט של המבצע – מספרי הנפגעים וההרוגים לשני הצדדים, החטופים והנעדרים, כמות הפצצות חיל האוויר, כמה פגזי טנקים נורו ליום. הנחתי אותו בצד, לא הצלחתי להתייחס ככה למלחמה. גם זה לא הסביר את מה שאני מרגיש.
בחופשה הבאה שלנו מהצבא נסעתי לתל אביב. חיפשתי מה לעשות ובדרך כמעט איבדתי את כל מה שהיה עלי: פלאפון, ארנק, חוגר. התיישבתי על ספסל ברחוב אלנבי והסתכלתי על אנשים העוברים מולי. זה כבר היה כמה שבועות לאחר סוף המבצע ובעיתונים הוא כבר כמעט לא נזכר. הרגשתי שהעולם ממשיך הלאה ואני נשאר מאחור. אצל מי הבעיה, חשבתי, אצלי או אצל העולם? ואיך אני אסביר מה אני חושב, איך אני אספר ככה שלא ייבהלו ממני או ירחמו עלי? אולי עדיף שאני אשמור את זה לעצמי? ומה בכלל אני רוצה לספר? אולי בכלל לא קרה שום דבר כל כך קשה? (תמיר)
כמה חודשים לאחר מכן, בסלון בבית בנתניה, נפגשנו לשיחת עיבוד ראשונה למבצע. אריאל, עמית, גיא, תמיר גל ודין, שהתארחנו אצלו בסלון. כולנו חברי תנועת 'תרבות' שעשו שנת שירות והמשיכו ביחד לצבא בגרעין נח"ל. לשיחה הגיעו גם שלושה מדריכים שלנו: איליה, נועם ואשחר, שליוו אותנו במהלך השירות הצבאי שלנו.
הגענו לשיחה בתחושות מעורבות; חלקנו הרגיש שהכל נאמר, ולא בטוח שיש משהו 'מיוחד' לדבר עליו, בעוד שאחרים חוו תחושת מועקה ועצב שאינו מצליח להתבטא במילים. ניסינו להעלות את התחושות והמחשבות שנשארו אתנו מאז סיום הלחימה. לא ידענו מה המטרה של השיחה ולאן היא תתגלגל. זה היה מרחב שבו מותר להעלות את הכל – שאלות, תהיות, מחשבות אסורות, כעס ובלבול וגם צחוק. אחרי השיחה הזאת כבר היה ברור – מה שאנחנו מרגישים לא יכול להישאר רק אצלנו, ואנחנו מאמינים שלא רק אנחנו מרגישים ככה.
בסוף השיחה שאלנו לאן ממשיכים מכאן? החלטנו שאנחנו רוצים לדבר עם חברי הפלוגה שלנו ולשתף אותם בשיחה שהתחלנו בינינו. הרגשנו שיש לנו אחריות.
שאל בן אדם לנתיבות עולם
לשיחות בפלוגה הייתה מטרה אחת עיקרית – לאפשר לעוד אנשים הזדמנות להשתתף בשיחה. לתת במה למגוון קולות רב ככל האפשר. כשאספנו את השיחות, לא ידענו כנגד מה אנחנו יוצאים או בעד מה, רצינו לדבר. המטרה של המפגש הייתה עצם המפגש של לוחמים בני אדם עם מחשבות ושאלות, שרצו לשתף בתובנותיהם ותחושותיהם מהמלחמה.
באוקטובר 1967 ,ארבעה חודשים אחרי סיום מלחמת ששת הימים, יצא לאור הקובץ "שיח לוחמים – קטעי הקשבה והתבוננות". עורכי הקובץ יצאו כדי לברר את פשר השתיקה שמעבר לשמחת הניצחון. דרך ההקשבה והשיחה הם נתנו ביטוי לתחושות, תהיות ומחשבות מורכבות, וחשפו בכך עוד מחיר למלחמה ולמאבק על הקיום בארץ. הקובץ היווה חידוש וקול ייחודי אל מול אלבומי הניצחון והאופוריה שלאחר המלחמה.
אחרי צוק איתן לא היו אלבומי ניצחון. את תחושת הניצחון החליפה תחושת חוסר הכרעה ופספוס.כל צד במפה הפוליטית גייס את חוסר ההצלחה של המלחמה לטיעוניו. משמאל – אין תוחלת להמשך השימוש בכוח, עצם הפעלתו היא לא מוסרית. העם איבד את את כושר השיפוט המוסרי שלו. עלינו לוותר על המושכות ולמסור אותם לאמריקאים או לבית הדין בהאג שיציל אותנו מעצמנו. מימין – ריסון השימוש בכוח לא משיג את מטרותיו ולכן צריך להשתמש בכוח רב יותר על מנת להכריע את המערכה. אין טעם בחתירה להסדר מדיני. צריך מלחמה כוללת, חסרת מעצורים ועכבות מוסריות שתוביל להכרעה. נוסח – למחוק את עזה, לזרוק אותם לים.
הבנו שלנו צריך להיות תפקיד שונה. בעינינו אי אפשר להכריע בין הצורך של העם היהודי במדינה ריבונית, בחופש ובביטחון לבין ההתעקשות על צלם האדם והתקווה התמידית לחיים בשלום. אנחנו מנסים להחזיק בשני הקצוות האלו יחד. אין לנו יומרה להציע דרך בטוחה או תשובה מוחלטת, אלא לאפשר לחברה הישראלית לשאול שאלות קשות ביחד.
לא להתימר לפניך בדרכי הסלולה, לא להתנפח ולא לצַוותך: זו המסילה האחת והיחידה, לְכה בה ותמצא מרגעה!
כי לא מרגעה תדע אתי, אחי, אף לא שלוה ולא הנאה.
כי לעוררך אני בא, אחי, לעוררך לאמור: שאל, בן-אדם, לנתיבות-עולם, שאל, אי-הדרך, אי?
(על הדרך/ י"ח ברנר, 1905)
אנחנו מבקשים לקרוא את הקובץ הזה לא כמסמך שמנסה להניף דגלים, או לתפוס צד, אלא כמסמך שמנסה להרחיב את מעגל המשתתפים בשיח שאותו אנו מנסים לחולל. תכליתו של הקובץ צמחה מתוכו פנימה ועדיין מתבהרת לאורך הדרך. אנו מקווים שהוא יוכל לתת ביטוי למה שלרוב אינו נאמר ולקולות רבים ומגוונים ככל האפשר. בתקווה שקוראי הקובץ יראו בו קודם כל הזדמנות, כר לא נוח אך ראוי לבירור עצמי וחברתי.
גל בן ארי ותמיר יוגב, ספטמבר 2018.